RealTime
0.4 קרא את החוברת

הרקע של זכויות האדם


היסטוריה קצרה של זכויות האדם

הגליל של כורש (539 לפנה”ס)

חוקי זכויות האדם של כורש נחרתו בשפה האכדית על גבי גליל חרס.
כורש הגדול, המלך הראשון של פרס, שחרר את העבדים בבבל, 539 לפנה"ס.
בשנת 539 לפנה"ס, הצבאות של כורש הגדול, המלך הראשון של פרס העתיקה, כבשו את העיר בבל. אבל היו אלה הפעולות הבאות שלו אשר ציינו התקדמות גדולה לאדם. הוא שחרר את העבדים, הצהיר שלכל האנשים יש את הזכות לבחור את דתם וקבע שוויון בין הגזעים. פעולות אלה וצווים אחרים נחרטו על גליל עשוי חימר בשפה האכדית בכתב דמוי יתדות.

מה שידוע היום בתור הכרזת כורש, רישום עתיק זה הוכר לאחרונה כמגילת זכויות האדם הראשונה בעולם. היא תורגמה לכל שש השפות הרישמיות של האומות המאוחדות והקביעות בו מקבילות לארבעת סעיפי הזכויות הראשונים של 'ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם'.

התפשטות זכויות האדם

הרעיון של זכויות האדם התפשט במהירות מבבל, להודו, יוון ולבסוף לרומא. לאחר מכן המושג של "חוק טבע" הופיע, כאשר הבחינו בעובדה שאנשים נטו לפעול על פי חוקים בלתי כתובים מסוימים במהלך חייהם, והחוק הרומאי היה מבוסס על רעיונות הגיוניים שנגזרו מטבע הדברים.

מסמכים המכריזים על זכויות הפרט כמו "מגנה כרטא" (1215), העצומה לזכויות (1628), חוקת ארצות-הברית (1787), ההכרזה הצרפתית על זכויות האדם וזכויות האזרח (1789), ומגילת הזכויות של ארצות-הברית (1791) הם הכתבים המבשרים של הרבה ממסמכי זכויות האדם של היום.

היסטוריה קצרה של
זכויות האדם

המגנה כרטא

'המגנה כרטא' או "מגילת הזכויות הגדולה", שנחתמה על-ידי מלך אנגליה בשנת 1215, היתה נקודת מפנה בזכויות האדם.
אפשר והמגנה כרטא, או "מגילת הזכויות הגדולה", היתה ההשפעה המוקדמת והמשמעותית ביותר על התהליך ההיסטורי המקיף, שבסופו נמצא את שלטון המשפט החוקתי העכשווי שבעולם דובר האנגלית.

ב-1215, לאחר שג'ון מלך אנגליה הפר מספר חוקים ומנהגים עתיקים שעל פיהם התנהלה אנגליה, נתיניו אילצו אותו לחתום על המגנה כרטא, המסמך שנחשב לגרסה המוקדמת של זכויות האדם. בין זכויות האדם שהוגדרו היתה זכות הכנסייה להיות חופשית מהתערבות ממשלתית, הזכויות של כל האזרחים החופשיים להיות בעלים של רכוש ולרשת רכוש ולהיות מוגנים ממסים מופרזים. זה ביסס את הזכות של אלמנות בעלות רכוש לבחור שלא להינשא מחדש, וקבע את העקרונות של תהליך הולם ושוויון בפני החוק. זה גם כלל תנאים האוסרים שוחד והתנהגות בלתי הולמת של איש ציבור.

המגנה כרטא היה נקודת מפנה קריטית במאבק ליצירת חופש, ולכן רבים רואים בו אחד המסמכים המשפטיים החשובים ביותר בהתפתחות הדמוקרטיה המודרנית.

עצומת הזכויות (1628)

בשנת 1628 הפרלמנט האנגלי שלח את ההצהרה הבאה של חירויות חברתיות אל המלך צ'רלס הראשון.
ציון הדרך המתועד הבא בהתפתחות זכויות האדם, היה עצומת הזכויות שנכתבה ב-1628 על-ידי הפרלמנט האנגלי ונשלחה לצ'ארלס הראשון כהצהרה על זכויות האזרח. סירוב הפרלמנט לממן את מדיניות החוץ הלא פופולארית של המלך גרמה לממשלתו לתבוע הלוואות כפויות ולשכן חיילים בבתי הנתינים כאמצעי חסכון. מאסר וכליאה שרירותיים על התנגדות למדיניות הזו יצרו בפרלמנט עוינות אלימה כלפי צ'ארלס וג'ורג' וילרס, דוכס בקינגהם. העצומה לזכויות, שיזם סר אדוארד קוק, התבססה על חוקים וכתבי זכויות מוקדמים וטענה לארבעה עקרונות: (1) אף מס לא יוטל בלי ההסכמה של הפרלמנט, (2) אף אזרח לא ייאסר בלי להציג את הסיבה (אישור מחדש של צו הבאת עציר), (3) אף חייל לא ישוכן בבתי האזרחים, ו-(4) החוק הצבאי לא יהיה בשימוש בעיתות שלום.

היסטוריה קצרה
של זכויות האדם

הכרזת העצמאות של ארצות-הברית (1776)

בשנת 1776, תומאס ג'פרסון כתב את 'הכרזת העצמאות' האמריקנית.

ב-4 ביולי 1776, הקונגרס של ארצות-הברית אישר את הכרזת העצמאות. המחבר הראשי שלה, תומאס ג'פרסון, כתב את ההכרזה כהסבר רישמי מדוע הקונגרס הצביע ב-2 ביולי על הכרזת עצמאות מבריטניה, יותר משנה לאחר פרוץ מלחמת העצמאות האמריקאית. ההצהרה גם הכריזה על כך ש-13 המושבות האמריקאיות כבר אינן חלק מהאימפריה הבריטית. הקונגרס פירסם את הכרזת העצמאות במספר צורות. היא פורסמה תחילה כעלון מודפס שהופץ באופן נרחב והוקרא לציבור.

מבחינה פילוסופית, ההכרזה הדגישה שני נושאים: זכויות הפרט והזכות למהפכה. רעיונות אלה הפכו למקובלים מאוד בקרב אמריקאים וכן התפשטו בכל העולם, והשפיעו במיוחד על המהפכה הצרפתית.

חוקת ארצות-הברית (1787) ומגילת הזכויות האמריקאית (1791)

'מגילת הזכויות של חוקת ארצות-הברית' מגנה על חירויות בסיסיות של אזרחי ארצות-הברית.

חוקת ארצות-הברית נכתבה בקיץ 1787 בפילדלפיה. החוקה היא החוק הבסיסי בשיטת הממשל הפדראלית בארצות-הברית, והיא מהווה ציון דרך לכל העולם המערבי. זוהי החוקה הלאומית הכתובה הוותיקה ביותר שנמצאת עדיין בשימוש, והיא מגדירה את הרכבו הבסיסי של הממשל, את סמכויות השיפוט של כל חלק ואת זכויות האזרח הבסיסיות.

עשרת התיקונים הראשונים לחוקה – מגילת הזכויות – נכנסו לתוקף ב-15 בדצמבר 1791, והגבילו את הסמכות של הממשל הפדראלי של ארצות-הברית. כמו כן הם מגינים על זכויות כל האזרחים, התושבים והמבקרים בגבולות ארצות-הברית.

מגילת הזכויות מגינה על חופש הדיבור, חופש הדת, הזכות להחזיק ולשאת נשק, חופש ההתאספות והחופש לעתירה. כמו כן היא אוסרת על חיפוש והחרמה מעבר לגבולות הסביר, על ענישה אכזרית וחריגה ועל הפללה עצמית כפויה. בין היתר, מגילת הזכויות אוסרת על הקונגרס לחוקק כל חוק בנוגע למיסוד הדת ואוסרת על הממשל הפדראלי לגזול מאדם חיים, חופש, או רכוש בלא הליך משפטי תקין. במקרים של עבירה על החוק הפדראלי, היא אוסרת להעמיד אדם לדין על פשע שדינו מוות, או על פשע נתעב אחר, אלא על פי חוות דעת או כתב אישום של חבר מושבעים גדול. כמו כן היא מבטיחה משפט מהיר ופומבי עם חבר מושבעים בלתי מוטה במחוז בו בוצע הפשע, ואוסרת להעמיד אדם לדין פעמיים בגין אותה עבירה.

היסטוריה קצרה
של זכויות האדם

בעקבות המהפכה הצרפתית בשנת 1789, 'הכרזת זכויות האדם והאזרח' העניקה חירויות שונות מדיכוי בתור "ביטוי של רצון הכלל".

'הכרזת זכויות האדם והאזרח' (1789)

ב-1789 הביאו אזרחי צרפת לביטולה של המונרכיה האבסולוטית והכינו את הקרקע להקמת הרפובליקה הצרפתית הראשונה. רק שישה שבועות לאחר שהסתערו על הבסטיליה, ובקושי שלושה שבועות לאחר ביטול הפיאודליזם, אומצה 'הכרזת זכויות האדם והאזרח' (בצרפתית: La Déclaration des Droits de l’Homme et du Citoyen) על-ידי האסיפה המכוננת הלאומית כצעד ראשון לקראת כתיבת חוקה עבור הרפובליקה הצרפתית.

על-פי ההכרזה, לכל האזרחים מובטחות הזכויות ל-"חירות, רכוש, ביטחון, והתנגדות לדיכוי". היא טוענת שהצורך בחוק נובע מהעובדה ש-"...הזכויות הטבעיות של כל אדם קיימות כל עוד הן אינן מפריעות לאדם אחר להנות מאותן הזכויות". לפיכך, ההכרזה רואה בחוק "ביטוי של הרצון הכללי", המיועד לסייע לשוויון הזכויות הזה ולאסור רק על "מעשים שמזיקים לחברה".

ועידת ז'נבה הראשונה (1864)

המסמך המקורי מ-'ועידת ג'נבה' הראשונה בשנת 1864 סיפקה טיפול לחיילים שנפגעו.
ב-1864, 16 מדינות אירופאיות וכמה מדינות אמריקאיות הוזמנו על-ידי המועצה הפדראלית השוויצרית לכנס בז'נבה בנוגע ליוזמה שנקראה 'ועידת ז'נבה'. מטרת הועידה הדיפלומטית היתה לאמץ אמנה לטיפול בחיילים שנפצעו בקרב.

העקרונות הראשיים שנקבעו באמנה ונשמרו באמנות ז'נבה המאוחרות יותר, קבעו כי יש מחוייבות להגיש טיפול לאנשי צבא פצועים וחולים ללא אפליה, וכן שיש לנהוג בכבוד ברכבים המסיעים כוח אדם רפואי ובציוד רפואי, ושיש לסמנם באופן ברור בסמל הצלב האדום על גבי רקע לבן.